את סימה גולדברג אני זוכרת קוטפת שסק מהעץ בחצר הבית שלי.
העץ היה מול חלון חדר השינה שלי, לא יכולתי שלא לשמוע את קרקוש עלים ומשיכות הענפים.
כשנגמר השסק הייתה מפשיטה עץ תות בחצר האחורית.
עצים ערומים מפירות.. ככה זה תמיד ביום שסימה באה.
מאז סימה לא הפסיקה להפשיט את חיי, את עורי, ולפגוע באנשים האוהבים עלי ביותר.
מושכת את ענפי החיים ומורטת מהם פירות תמימים.
אז לי בניגוד לכל היתר דווקא יש הקלה שהאשה הזו, הזו הרעה הזו הלכה מהעולם הזה, שאני לא צריכה עוד לחשוב שהיא מסתובבת בין החיים ויכולה לחזור ולמשוך פירות מעצי החצר שלי.
ולך אמא, שנתת לה יד לכל, הראית לסימה גולדברג את הדרך להרס חיי אדם – אני מאחלת לך שאת תהיי הבאה התור.
הלוואי שכמו דומינו תפלו כולכלם עכשיו, אחר אחרי השני.
איולי שפיגל 